פרק 164 - לא, לא, לא, לא, לא – כן | גדעון עמיחי: מסע של יצירתיות, התמדה, הנאה והנעה מהעשייה

<p dir="rtl" style="text-align: right;">בין קריקטוריסט לפרסומאי – הדרך שלא תוכננה<br>

גדעון עמיחי לא תכנן להיות אחד מאנשי הפרסום הבולטים בישראל. הוא אפילו ניסה להוכיח למורים שלו בבצלאל שהוא לא יהיה איש פרסום. נקודת ההתחלה שלו הייתה בכלל כקריקטוריסט, והדרך משם אל מרכז הבמה של עולם הפרסום לא הייתה מסלול מתוכנן מראש, אלא תנועה מתמשכת של ניסוי, טעייה והקשבה פנימית. לאורך כל הדרך, מה שהוביל אותו שוב ושוב היה הניסיון להיות נאמן לתשוקה שלו — לעשות את מה שעושה לו טוב באמת, וגם, ואולי בעיקר, להבין מה לא. המנוע שלו, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא היכולת להציב מטרות שנראות כמעט בלתי אפשריות - ואז ללכת צעד אחר צעד עד שהן מתגשמות. כשמשוחחים עם גדעון ברור כשמש שמדברים עם יזם - אולי לא של סטארטאפ טכנולוגי, אלא של חייו. רעיונות של מיינדסט צומח, יצירתיות, התמדה והיכולת להמציא את עצמך מחדש שוב ושוב הפכו עבורו לא רק לכלים מקצועיים אלא לדרך חיים; דרך שמובילה אותו לבחור פעם אחר פעם במסלול הלא־מובן־מאליו וליצור את ה‘כן’ הבא שלו.</p>

<p dir="rtl" style="text-align: right;">הפעם הראשונה שמישהו אמר “כן”<br>

האהבה לציור מתחילה אצלו מאוד מוקדם. גדעון גדל בבית קטן בחולון, עם פערי גיל גדולים בין האחים, ואת המקום הפרטי שלו הוא בונה מבפנים - דרך ציור וספורט. במחברות הוא מצייר מכוניות ספורט, מכיר שמות של מותגים בגיל ארבע־חמש, וכילד, אחד הציורים שלו אפילו מתפרסם בטלוויזיה. <br>

<br>

תיכון, אחרי תקופה שציורים שלו פורסמו במעריב לנוער, הוא מחליט לקפוץ מדרגה: לא עוד “מעריב לנוער” – אלא “מעריב” של הגדולים. הוא מביא קריקטורה למערכת “מעריב ספורט”, והציור מתפרסם. ואז מתחיל המבחן האמיתי. במשך עונה שלמה, 29 שבתות ברצף, הוא מצייר קריקטורה, עולה על קו 92, משאיר במערכת, וביום ראשון בורח מבית הספר כדי לראות אם זה נכנס. שבוע אחרי שבוע שום דבר לא מתפרסם. אף אחד לא אומר לו שהוא במבחן. אף אחד לא מבטיח לו שזה ישתלם. וגם בבית מתחילים לשאול למה הוא ממשיך. והוא פשוט ממשיך. <br>

<br>

בסוף העונה קוראים לו למערכת ואומרים לו: “רצינו לראות שאתה מסוגל להחזיק את זה לאורך כל העונה. מעכשיו אתה הקריקטוריסט של מעריב”. בדיעבד, קל לראות כאן את מה שמכנים היום GRIT - החיבור בין תשוקה עמוקה לבין היכולת להתמיד לאורך זמן גם בלי לדעת אם ומתי יגיע הכן.</p>

<p dir="rtl" style="text-align: right;">לא, לא, לא, לא, לא – ואז כן<br>

רק הרבה שנים אחר כך, אחרי לימודי מנהל עסקים וההחלטה לפתוח משרד משלו, הוא מבין שזו לא רק תכונה  אלא שיטה. החיים מלאים ברצפים של “לא”. לא אחד. לא שניים. לפעמים חמישה, שישה, שבעה. אבל כמעט תמיד, בתוך הלא הזה, מתחבא גם “אבל”. והאבל הזה הוא הפתח. הוא לא תופס “לא” כסוף פסוק, אלא כנקודת מעבר. כחומר גלם לחשיבה. כהזמנה לשאול איך כן. וככל שהמשימה נראית פחות סבירה ויותר מורכבת - כך הפוטנציאל של ההצלחה שלה גדול יותר. <br>

<br>

החלום על ה־New Yorker והעוצמה שב־“לא”</p>