שנים הייתי הקול שלו עד שהבנתי שיש לו קול ודעה משלו. מה גרם לי להתחיל להקשיב? | פרק 48 פרק סולו איתי

<p>שנים הייתי הקול של יובל. </p><p>בוועדות, אצל רופאים, עם מטפלים - אני זו שהסברתי מה הוא מרגיש, </p><p>מה הוא צריך, מה טוב לו. זה נראה טבעי. זה הרגיש כמו הורות טובה.</p><p>עד לערב אחד, כשהוא בן 5 וחצי, ערב המעבר לגן חדש. כי האמנתי בכל ליבי שהגן הנוכחי לא מיטיב איתו בכלל (בשילוב).</p><p>היו לי כל הנימוקים בעולם. הגן לא מתאים, הגננת לא מבינה, המקום לא טוב לילד שלי. </p><p>הכנתי הכל לעבור גן, כי ברור שאני יודעת מה הכי טוב ליובל. </p><p>אחרי הכל, מי יודע עליו יותר ממני?</p><p>ואז הוא אמר משפט אחד שהפך לי את העולם: &#39;אמא, אני לא רוצה&#39;.</p><p>ואז זה קרה.</p><p>הרגע שבו עצרתי, הקשבתי באמת, והסתכלתי לו בעיניים. </p><p>ראיתי שם לא רק מילים - </p><p>ראיתי ביטחון. הוא ידע מה הוא רוצה. והוא סמך עליי שאקשיב.</p><p>למחר בבוקר ביטלתי את מעבר הגן.</p><p>ופתאום הבנתי - מתי בכלל שאלתי אותו מה הוא רוצה?</p><p>בפרק הזה אניחושפת איך גיליתי שגם ילדים שהדיבור שלהם לא מושלם, יודעים בדיוק מה טוב להם. </p><p>כי מאחורי כל&#39;הוא לא אוהב&#39;, &#39;הוא מתקשה עם&#39; ו&#39;הוא צריך&#39; - יש ילד שלומד שהקול שלו לא מספיקחזק, לא מספיק טוב, לא מספיק חשוב.</p><p> איך מבלי לשים לב הפכנו להיות הקול של הילדים שלנו? </p><p>מתי עברנו מלהגן עליהם לדבר במקומם? </p><p>ומה זה עושה להם לטווח הארוך?</p><p><br></p><p>האזנה מועילה </p><p></p><p></p>